פסק-דין בתיק ע"א 11122/07

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מינץ) בת"א 9434/04 בו נדחתה תביעת שיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן - המערער או המל"ל) בגין קצבאות נכות כללית שהוא משלם לנפגע בתאונת דרכים.

2.      ביום 14.4.98 נפגע מר לוי משה חי (להלן - הנפגע) בתאונת דרכים על ידי נהג רכב  שהיה מבוטח על ידי המשיבות (להלן - המשיבות). הנפגע הגיש נגד המשיבות תביעה לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975   שנדונה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1099/01 בפני כב' השופטת משל, להלן - תביעת הנפגע). כמו כן הגיש הנפגע תביעה למל"ל לקצבת נכות כללית. ביום 18.7.01 קבע המל"ל שנכותו הנפשית הצמיתה של הנפגע עומדת על 100%, ומאז הוא משלם לו קצבת נכות כללית. בפסק הדין שניתן בתביעת הנפגע לפיצויים, נקבע, בהתאם לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, שהנפגע סובל מנכות נפשית צמיתה בשיעור 50%, מתוכה נזקפו 10% למצבו קודם לתאונה. מסכום הפיצוי נוכו 80% מסכום קצבאות הנכות ששולמו וישולמו לנפגע על ידי המל"ל. שיעור זה (80%) תואם את שיעור הנכות שלפי קביעת בית המשפט המחוזי נגרם על ידי התאונה.  

3.      במסגרת ההליך נשוא הערעור שלפנינו, תבע המל"ל מהמשיבות לשפותו בגין הגמלאות ששילם ועתיד לשלם לנפגע. התביעה התבססה על הסכם שנכרת בין המל"ל לבין המבטחות, לפיו התחייבו המבטחות לשפות את המל"ל בשיעור של 55% מהגמלאות שהוא משלם לנפגע בתאונת דרכים, שאותו הן חייבות לפצות מכוח היותן מבטחות את השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונה, עקב התאונה (להלן - ההסכם או הסכם השיפוי). מרבית דרישת המל"ל סולקה על ידי המשיבות מחוץ לכותלי בית המשפט. במסגרת זו שילמו המשיבות למל"ל 55% מהגמלאות המשתלמות לנפגע לפי דרגת הנכות שנקבעה על ידי רופאי המל"ל (אשר עמדה על 100%, בניגוד לקביעת המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט, שקבע נכות צמיתה של 50% בלבד) בניכוי 20%, ניכוי שלטענתם משקף את חלק הנכות שלפי קביעת בית המשפט בתביעת הנפגע, לא נגרם עקב התאונה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על הניכוי האמור של 20% בלבד.

4.      בית המשפט קמא קבע בפסק הדין, שעל המל"ל היה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין תשלום הגמלאות. עוד נקבע בפסק הדין, שלעניין הקשר הסיבתי האמור, קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל גוברת על קביעת בית המשפט בתביעת הנפגע. אולם במקרה זה, נקבע בפסק הדין, שהעיון במסמכי הוועדות הרפואיות של המל"ל מעלה שהוועדות הרפואיות לא קבעו קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכויות שנקבעו לנפגע. קשר סיבתי כזה, נקבע בפסק הדין, לא ניתן לקבוע גם על יסוד העובדה שהנפגע לא פנה למל"ל בתביעה לקבלת קצבת נכות קודם לתאונה. לפיכך, נקבע בפסק הדין, שהמל"ל לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין תשלום הגמלאות. בית המשפט קמא דחה גם את טענת המל"ל שהמשיבות מנועות, מכוח השתק שיפוטי, לטעון להעדר קשר סיבתי כאמור, וזאת לאחר שבהליך שהתקיים בתביעת הנפגע הן טענו שיש לנכות את מלוא גמלאות המל"ל. דחיית הטענה האחרונה בוססה על כך שמניעות שיפוטית כאמור, שיסודה בטענה נוגדת שטען בעל דין בהליך שיפוטי אחר, יכול שתקום רק מקום בו הטענה התקבלה. במקרה הנוכחי, נקבע בפסק הדין של בית המשפט קמא, הטענה נדחתה (לפחות בחלקה), שכן בפסק הדין שניתן בתביעת הנפגע, בית המשפט לא ניכה מסכום הפיצוי את מלוא גמלאות המל"ל אלא רק 80% מסכום הגמלאות, שיעור התואם את שיעור הנכות שמקורה בתאונה, וסכום זה שילמו המבטחות למל"ל מחוץ לכותלי בית המשפט.  

5.      המל"ל חוזר בערעורו על טענותיו שהעלה בפני בית משפט קמא, ומוסיף עליהן. לטענתו, לאור הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הגמלאות המשתלמות ובית המשפט קמא טעה משלא קבע על יסוד ראיות אלה קיומו של קשר סיבתי כאמור. מכל מקום, טוען המל"ל שהמשיבות מנועות מלכפור בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין תשלום הגמלאות על ידי המל"ל, וזאת משום שבטיעוניהן בפני בית המשפט בתביעתו של הנפגע הן טענו שגמלאות המל"ל משתלמות כולן בגין התאונה ועל כן יש לנכותן במלואן מסכום הפיצוי. לעניין זה לא נודעת נפקות, טוען המל"ל, לקביעתו של בית המשפט בתביעת הנפגע, לפיה אין קשר סיבתי מלא בין הנכות לבין התאונה. זאת משום שעל פי הפסיקה קביעה זו אינה מחייבת את המל"ל שלא היה צד לאותה התדיינות. מכל מקום, טוען המל"ל, גם אם הנפגע סבל מנכות נפשית כלשהי קודם לתאונה, אין קשר סיבתי בין אותה נכות לבין אובדן כושר ההשתכרות של הנפגע, שבגינה משתלמות לו קצבאות הנכות.

6.      המשיבות טוענות שעל פי הפסיקה, ההליכים בתביעת הנפגע אינם משליכים על ההליך הנוכחי שעניינו תביעת שיפוי המבוססת על ההסכם. לפיכך, לשיטתן, המל"ל אינו רשאי להסתמך בתביעה הנוכחית על פרט, ראיה או טענה כלשהיא שהועלתה בתביעת הנפגע. ודאי שאין לאפשר למל"ל להסתמך על פרטים מסוג זה רק מקום שיש בהם כדי לסייע לעמדתו ולדחותם מקום שבו הם אינם מסייעים לו. עוד טוענות המשיבות, שלפי הפסיקה על המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הגמלאות המשתלמות על ידו לנפגע ובית המשפט קמא צדק משקבע שבמקרה זה לא הוכח קשר סיבתי, כאמור.

דיון

7.      נקודת המוצא שבבסיס הדיון היא שזכות השיפוי של המל"ל לפי ההסכם מחייבת הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות והגמלאות המשתלמות על ידו לבין התאונה. עניין זה בדרך כלל אינו מעורר קושי מקום בו עילת תשלום הגמלאות מקורה בתאונת דרכים (שהיא גם תאונת עבודה). הקושי עשוי להתעורר כאשר מדובר בנכות כללית המוכרת על ידי המל"ל ללא קשר לטיבו של גורם הנכות, שאז הוועדות הרפואיות של המל"ל אינן חייבות לתת דעתן על גורם הנכות, ודי להן בעצם קיומה של נכות המגבילה את כושר עבודתו של התובע. הואיל והנכות אשר מקימה עילת תביעה לקצבת נכות כללית אינה קשורה, בהכרח, לתאונה, ההלכה היא שדרגת הנכות הכללית שנקבעה על ידי הוועדות הרפואיות של המל"ל גם אינה מהווה דרגת נכות שנקבעה על פי דין, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (רע"א  3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 361 (להלן- עניין עמר)). הדין שונה במקום שבו מדובר בתביעה מכוח ההסכם, שאז קביעת הוועדות הרפואיות של המל"ל, גם בתביעה לקצבת נכות כללית, מחייבת את הצדדים (ראה: ע"א (י-ם) 6467/05, המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 27.12.05).עם זאת, אף שהמל"ל רשאי להסתפק במסמכי הוועדות הרפואיות לצורך הוכחתו של קשר סיבתי, הוא אינו חייב לעשות כן והוא רשאי להציג בפני בית המשפט גם ראיות אחרות להוכחת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנכות, בכלל זה חוות דעת רפואיות. (ראה למשל ת"א (י-ם) 12191/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה חברה לביטוח, לא פורסם, 20.10.05; ת"א (י-ם) 3401/05 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח ואח', לא פורסם, 29.9.06; ת"א (י-ם) 1750/06 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, לא פורסם, 27.8.07; ת"א (ת"א) 171398/02 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, לא פורסם, 27.8.07). 

8.      במקרה שלפנינו מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה על יסוד הראיות שהוצגו לפניו לא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות שבגינה משתלמת קצבת הנכות הכללית לנפגע. קשר סיבתי כזה אינו עולה מהחלטותיהן של הוועדות הרפואיות של המל"ל ולא ניתן להסיקו גם מנסיבות אחרות להן טוען המל"ל, בכלל זה מהעובדה שהנפגע הגיש תביעתו למל"ל רק לאחר התאונה כמו גם מהעובדה שקודם לתאונה הוא תפקד, ככל הידוע, באופן תקין ולא נזקק לטיפולים רפואיים נפשיים.  

9.      איננו מקבלים גם את טענת המערער, לפיה הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין גמלאות המל"ל נשלל משום שנכותו של הנפגע אשר קדמה לתאונה לא גרמה לאובדן כושר ההשתכרות בהיקף הנדרש לצורך הקמת זכות לקצבת נכות כללית, ורק התאונה היא שגרמה לכך שאובדן כושר השתכרותו של הנפגע עבר את הסף הנדרש להקמת זכאות לקצבת נכות כללית. טענה זו נדחתה בפסק הדין בעניין עמר, שם נקבע שגם אם הנכות הקודמת ממנה סבל הנפגע לא זיכתה אותו בקצבת נכות כללית, אין מקום לנכות מסכום הפיצוי את מלוא התגמולים שישתלמו לנפגע במסגרת קצבת הנכות הכללית, ויש להביא בחשבון הניכוי אך ורק את התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה. איננו מקבלים את טענת המל"ל שלהלכה זו אין תחולה בתביעות על פי הסכם השיפוי (שאינן תביעות סטטוטוריות). עניין זה נדון בפסק הדין שניתן בע"א (י-ם) 9663/06 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח (לא פורסם, 15.7.07) ומסקנת בית המשפט המחוזי באותו עניין מקובלת עלינו ולא נחזור עליה גם כאן.

10.  נותרה טענת ההשתק השיפוטי, שאותה אנו סבורים שיש לקבל. טענה זו מבוססת על ההלכה לפיה "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89 Exin-Lines Bross. S.A v. Interlego AS, פ"ד מח(4) 353; וכן ראה: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6) 625). הדעה הרווחת היא שתנאי לתחולתו של ההשתק השיפוטי הוא שטענת בעל הדין בהליך הקודם (שלה הוא מתכחש בהליך הנוכחי) התקבלה. 

11.  כפי שכבר נאמר, בית המשפט קמא דחה טענה זו משום שבפסק הדין שניתן בתביעת הנפגע טענת המשיבות לא התקבלה במלואה ובית המשפט לא ניכה מסכום הפיצוי את מלוא גמלאות המל"ל אלא רק 80% מסכום הגמלאות, שהוא שיעור התואם את שיעור הנכות שמקורה בתאונה, וסכום זה שילמו המבטחות למל"ל מחוץ לכותלי בית המשפט.

12.  גישה זו של בית המשפט קמא אינה מקובלת עלינו. בעניין זה חשוב להבחין בין שתי טענות שהמשיבות טענו בהליך שהתקיים בתביעת הנפגע בהקשר זה. הטענה האחת הייתה כי "התביעה לנכות כללית הוגשה אך ורק בגין התאונה נושא הליך זה. ... ומכאן שמלוא הקיצבה המשולמת בעבר ובעתיד נובעת מהתאונה נושא הליך זה". וכן: "אין מחלקות ממשית כי מלוא הקצבאות משולמות עקב התאונה נושא הליך זה" (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת בת"א 1099/01 המ"ל). הטענה השנייה, שלטענת המשיבות נגזרת מהטענה הראשונה, הייתה "ומכאן שמלוא הקצבה המשולמת בעבר ובעתיד ... היא ברת ניכוי במלואה מכל סכום שיפסק לתובע ע"י בית משפט נכבד זה" (שם, שם).

בפסק הדין שניתן בתביעת הנפגע, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה הראשונה אך דחה את הטענה השנייה. אשר לטענה הראשונה, בפסק הדין נקבע שקביעת המל"ל (של נכות בשיעור של 100%) אכן מתייחסת למצבו הנפשי של הנפגע אשר נגרם עקב התאונה. כך עולה מפסק הדין בו נקבע כי "אין חולק כי החל מ - 1.9.01 מקבל התובע קצבת נכות כללית מהמל"ל. הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי המל"ל הנה, כאמור, בשיעור של 100%. לא שוכנעתי מטענת ב"כ התובע, לפיה קביעת הנכות הכללית אינה מתייחסת ישירות לפגיעה מן התאונה" (סעיף יז לפסק הדין. ההדגשה לא במקור). ובהמשך נקבע בפסק דין זה: "מעיון בתיק הנכות הכללית של המל"ל (נ/1) עולה, כי התובע הצהיר בתביעתו שם, שמועד תחילתן של בעיותיו הנפשיות הנו אפריל 98, קרי החודש בו ארעה התאונה. כל המסמכים הרפואיים המצוינים בתיק המל"ל ככאלו שהוצגו להם, מתייחסים לאשפוזים בבית-חולים גהה, בעקבות התאונה. אף התובע בעדותו (עמ' 21 לפרטיכל) לא הכחיש, כי הגיש את התביעה לביטוח לאומי, בגין הנזק הנפשי שנגרם לו מהתאונה: ... לפיכך, ממסמכי המל"ל ניתן בנקל להגיע לכלל מסקנה, כי הנכות הכללית שנקבעה לתובע שם, בתחום הפסיכיאטרי בלבד, מתייחסת למצבו לאחר התאונה" (שם,שם).

בכך קיבל בית המשפט המחוזי את טענתן הראשונה של המשיבות, לפיה הנכות שקבע המל"ל נקבעה כולה בגין התאונה. מאידך, בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתן השנייה של המשיבות, וקבע שלמרות העובדה שהנכות שנקבעה על ידי המל"ל נגרמה כולה בתאונה, אין לנכות מהפיצוי את מלוא סכום הגמלאות, וזאת לאור קביעת המומחה הרפואי שמונה בהליך לפניו, לפיה רק 80% מנכותו הנפשית של הנפגע קשורה לתאונה ויתרתה אינה קשורה לתאונה. כך ציין בית המשפט המחוזי בעניין זה בפסק דינו: "נשאלת השאלה, האם יש לנכות מן הפיצויים להם זכאי התובע, את הגמלאות שקיבל ויקבל מהמל"ל בגין נכות כללית, המסתכמות ליום 11.9.03, בסכום כולל של 801,200 ש"ח ...". לעניין זה נקבע בפסק הדין, על יסוד ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בפרשת עמר הנזכרת לעיל, כי "בהתחשב בכך שהמומחה מטעם בית המשפט יחס לתאונה דנן 40% מתוך הנכות בשיעור של 50% בה לקה התובע, יש גם לקבוע, שקביעת המל"ל, לפיה נכותו הכללית הצמיתה של התובע הנה 100%, כוללת בחובה 20% מן העבר ו-80% בגין מצבו כתוצאה מהתאונה (לפי אותו יחס). לפיכך, יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע 80% משווי הגמלאות שקיבל ויקבל בעתיד בגין נכות כללית...".

לשון אחר, אף שלקביעתו של בית המשפט המחוזי, המל"ל כרך את מלוא נכותו של התובע בתאונה, משנקבע על ידי בית המשפט על יסוד הראיות שהוצגו בפניו באותו הליך שרק 80% מהנכות נובעת מהתאונה, יש לנכות מסכום הפיצויים רק שיעור זה (של 80% מסכום הגמלאות).

13.  מכאן, שטענת המשיבות לפיה המל"ל שילם לנפגע את מלוא הקצבאות בגין הנכות שנגרמה לו בתאונה, התקבלה על ידי בית המשפט שדן בתביעת הנפגע. מה שלא התקבל באותו פסק דין הוא, הטענה שיש לנכות את מלוא הקצבאות מסכום הפיצויים, וזאת משום שלעניין הניכוי מה שקובע הוא שיעור הנכות שנגרמה לנפגע עקב התאונה כפי שנקבע על ידי בית המשפט ולא זה שנקבע על ידי המל"ל. כלשונו של בית המשפט בפסק הדין בעניין עמר, "השיעור היחסי של תגמולי המוסד שראוי לנכות מן הפיצויים ייקבע אפוא על פי שיעור הנכות שבית המשפט ראה בה כנכות שהוסבה לתובע הניזוק" (שם, בעמ' 361).

14.  לפיכך, על פי הלכת ההשתק השיפוטי המשיבות מושתקות מלכפור בהליך הנוכחי בכך שהמל"ל שילם את מלוא הקצבאות בגין הנכות שנגרמה לנפגע בתאונה. אמנם, בפסק הדין שניתן בתביעת הנפגע בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידו, שלא כל הנכות ממנה הנפגע סובל נגרמה עקב התאונה. אלא שכפי שכבר נאמר, משמדובר בתביעה המבוססת על הסכם השיפוי, מחייבת לעניין זה קביעת המל"ל ולא קביעת בית המשפט המחוזי, שלה המל"ל (שלא היה צד לאותה תביעה) אינו קשור. 

15.  משהמל"ל שילם את מלוא קצבאות הנכות בגין הנכות שנגרמה לנפגע בתאונה, הוא זכאי, לפי ההסכם, לקבל על כך שיפוי מהמשיבות.